עכבר הכפר ועכבר העיר

תל אביב

תל אביב. צילם: גיא חיימוביץ'

מה ירוק יותר, התיישבות כפרית, שורשית, מחוברת לטבע ולאדמה או התיישבות עירונית, רוויה, החוסכת בשטחי טבע ושומרת עליהם?

הדילמה הזו לא פתורה בעיני. אני מודיע מראש – המאמר יסתיים בסימן שאלה.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, צפיפות האוכלוסין בישראל עמדה ב-2007 על כ-315 נפש לקמ"ר. כך, באופן גס, ניתן לומר שלרשות כל אחד מאיתנו עומדים כ-3 דונם (משבצת בת כ- 55 מ' על 55 מ'). בשטח הזה אפשר למקם וילה או אפילו אחוזה קטנה, חצר נרחבת, גנים, אולי בריכת שחייה. האמת, לא רע. אפילו די טוב.

פרוייקטים ירוקים הפוגעים בסביבה – היתכן?

אז רגע לפני שעינכם נעצמות בערסל תחת הפרגולה קחו בחשבון שלשלושת הדונמים שלרשותכם תצטרכו להכניס עוד כמה פונקציות. בהנחה שלארוחת הבוקר באחוזה תרצו חביתת עין עם סלט טרי ולחם כפרי חם מהתנור, תאלצו להקצות בשטח האחוזה חלקת שדה לגידול חיטה, חלקות אחרות לגידולי ירקות, לול קטן לביצים ולבשר, וכך גם כמה עצי פרי וכמה פרות לבשר ולחלב. כמו כן, כדאי להקצות חדר או שניים למפעל לעיבוד המזון, וכן לשלל מפעלי תעשייה שלא תוכלו לחיות בלעדיהם – טקסטיל, פלסטיק, מתכות וכד'. לא לשכוח להקצות שטח למסחר, שווקים, חנויות וקניונים. צרכים ציבוריים חשובים מאד על כן חלק משטח האחוזה יוקדש לטובת חינוך ובכלל זה בתי ספר, גני ילדים, אוניברסיטאות וכן לתרבות – מוזיאונים, אולמות, מתנ"סים, מגרשי ספורט וכו'. אחרי שתוותרו על שטחים נוספים לטובת כבישים, מחלפים, מגרשי חנייה, תחנות דלק, פסי רכבת ושדה תעופה, תבנו בשטחכם תחנת משטרה ובית חולים. בפינה אפשר להכניס שני טנקים, מטוס תובלה וספינת חיל הים למחנה אימונים של צה"ל. מה שנשאר תוכלו לחלק בין פארק ציבורי כדי לטייל בו עם הכלב, חוף רחצה ולבסוף, אולי, איזו פיסת אדמה לטובת שמורת טבע.

המסקנה ברורה

אין מקום. מדינת ישראל היא מהצפופות בעולם. בכל תחום ועניין אנו נוטים להשוות את עצמנו לארה"ב, אז לעומת 315 הנפש לקמ"ר אצלנו, שם ימצאו רק כ-30 נפש לקמ"ר. בסין, על כל מיליארד תושביה, הצפיפות עומדת על כ-140 נפש לקמ"ר. רוסיה – 9, קנדה ואוסטרליה – 3. אם נבדוק את שכנותינו, בירדן חיים כ-65 נפש לקמ"ר, במצרים כ-70 ורק לבנון עולה עלינו בצפיפותה עם כ-390 נפש לקמ"ר.

אז מה עושים?

אפשר לנסות להרחיב את המדינה עד הפרת והחידקל אבל זה כנראה לא ריאלי. גם דילול האוכלוסיה בעייתי. אז בלית ברירה, צריכים להתמודד עם מה שיש. כך שאם אנחנו רוצים להשאיר בארץ חופים ונחלים, חורש ומדבר, צוקים ודיונות, אם אנו רוצים להשאיר מעט מהטבע הישראלי לנו ולדורות הבאים, עלינו לשכן את 7 וחצי מליון תושבי הארץ זה על גבי זה. יש לבנות לגובה גורדי שחקים ולנצל באופן מירבי את השטח העירוני. בצפיפות שכזו אין מקום להתיישבות כפרית, פרברית או צמודת קרקע, אין מקום במובן הפשוט והישיר של הביטוי.

כעת אסיר לרגע את כובע הפעיל הסביבתי ואחבוש את כובע איש החינוך והחברה. אמנם לא עשיתי מחקר סוציולוגי מקצועי ואמנם יש להסתייג ולהבהיר שמדובר בהכללה, אך ההתרשמות ברורה. החברה הכפרית, בין אם מדובר בקיבוץ, מושב או התיישבות ביו"ש, מחוברת לאדמה ולטבע הרבה יותר מהחברה העירונית. במאמר מוסגר אציין שהחברה הכפרית היא גם קהילתית וסולידרית יותר אך זה נושא למאמר אחר. אדם הגדל בכפר לומד לאהוב ולהעריך את הארץ, את האדמה,את הצומח ואת חיות הבר, יותר מאשר את המותגים בקניונים. אז אמנם נכון, אין ספק שרבים מתושבי הערים הם אוהבי ושומרי טבע, אך אני בטוח שמספר אנשי הכפר שתפגשו בשבילי הטיולים גדול בהרבה ממספר העירוניים (ביחס למספרם באוכלוסיה). אין ספק שמגדירי פרחים זוכים לעדנה בספריות בתים כפריים לעומת בתים עירוניים. וכתוצאה ישירה וברורה אני בטוח שבכל מאבק סביבתי, בכל הפגנה ובכל פעם שצריך מישהו שיקום וילחם למען הטבע הישראלי, נראה את אנשי הכפר יותר מאת אלו מהעיר.

אם אנחנו חושבים תכל'ס

כדי לשמור על שטחי טבע פתוחים עלינו לאסוף את תושבי הכפר ולשכן אותם ברבי קומות במרכז העיר. לו היינו נוהגים כך היינו מוצאים את עצמנו בחברה עירונית המנוכרת לטבע ולסביבה.

כפי שהבטחתי, המאמר לא מגיע למסקנה חד משמעית. אפשר לחשוב על דרכים לצופף את ההתיישבות הכפרית במעט או על אפשרויות חינוכיות וחברתיות לחיבור תושבי העיר אל הטבע, ובכלל זה שימור אתרי טבע עירוניים. בשורה התחתונה, גם אם נתאמץ, הקושי והדילמה נותרים בעינם.