חינוך עם בעלי חיים - היבט נוסף

מלטפים ארנבון

לפני יותר מעשור פרצה לתודעה שיטה טיפולית חדשה – זואותרפיה (טיפול באמצעות בעלי חיים).

הזואותרפיסט נעזר בחיות מחמד וברגשות שהם מעוררים במטופל כדי לעזור לו להתגבר על בעיות פסיכולוגיות ופיזיות. ואכן, השיטה עושה פלאים, אך מאמר זה לא עוסק בשיטה הטיפולית אלא בענף אשר צמח במקביל לה – חינוך עם בעלי חיים ובכלל זה חוגי חיות בגני ילדים ובבתי הספר, פינות ליטוף למינהן וכד'. הענף בכללותו נשען על תהילתה של הזואותרפיה והיה מעין חיקוי שלה. הוא שם במרכז את החוויה הרגשית והעלה את הליטוף לדרגת קדושה.

החוגים הפכו לטרנד. בשנים מסויימות, לא היה גן או בי"ס שכיבד את עצמו, אשר לא פעלה בו פינת חי או חוג חיות. וכמו בכל טרנד, שטחיות היא שם המשחק. מהקו החינוכי נשאר רק פוצי-מוצי. אני זוכר שיחות רבות עם רכזים או מנהלים אשר ביקשו שאתאר באוזניהם את תוכניות החוגים שלי וכשהפלגתי בהסברים על תהליכים חינוכיים או על מטרות ערכיות הם עצרו אותי ושאלו – ללטף, הם ילטפו? יופי, סגרנו!. התחרות בין המדריכים וחברות ההדרכה למינהן עסקה בעיקר בכמה בעלי חיים מחזיק כל מדריך ולמי מהם יש יותר גדול.

חשוב להדגיש, אני מתאר כאן את הלך הרוח בתחום אך כמו בכל עניין, ישנם גם יוצאים מן הכלל. ישנם מדריכים נהדרים, אנשי חינוך לעילא אשר שומרים על ערכיות החינוך ולא נופלים לשטחיות.

עד כאן על בעיית הטרנד והשטחיות. ומכאן על בעיה אחרת, מורכבת ובסיסית יותר במהות הקשר שבין אדם לחיית מחמד.

כאשר החוגים נעשים נכון וברמה חינוכית גבוהה אנו רואים פלאים לא פחות מאשר בזואותרפיה. דרך הקשר עם בעלי החיים הילדים לומדים סובלנות, אחריות, אהבה, רגישות, נתינה, קבלת השונה ועוד רשימה ארוכה של ערכים טובים. אבל ישנה תופעת לוואי אשר לא מרבים לעסוק בה.

אנקדוטה קצרה

בסוף השנה רבים מהתלמידים נותנים למדריכים מתנות פרידה. אחד התלמידים הצעירים שלי, ילד מקסים בן 3, צייר לי ציור מכל הלב. הוא לקח מדבקה של קנגורו והדביק אותה במרכז הדף. בטוש הוא צייר על כל הדף ובכלל זה גם על המדבקה, קווים-קווים לאורך ולרוחב - רשת סורגים. הזדעזעתי... הרי לימדתי אותם כבוד ואהבה ורגישות... אבל מסתבר שלימדתי אותם גם שתלטנות. בלי לשים לב לימדתי אותם לאהוב את חיית המחמד שלנו, כלומר את מה שנמצא בשליטתנו. לימדתי אותם שמקומם של בעלי חיים בכלובים.

אז מה היא בעצם חיית מחמד?

(נוציא לרגע מהדיון כלבים וחתולים). תוכי, אוגר, דג או איגואנה הם בעלי חיים אשר רכשנו, הם נמצאים בבעלותנו. גם אם הם מטופלים יפה וגם אם הם נולדו למציאות הזאת ולא יכולים לחיות אחרת, אנו לא יכולים להתחמק מהעובדה שהם שבויים בכלובים ויעודם הוא לספק את הצרכים שלנו. אין הבדל מהותי בין בעלי חיים שמוחזקים בשבי לצורך אוכל, לצורך פרוות, לצורך ניסויים מדעיים לצורך בידור בקרקס או לצורך מחמד. כולם בשליטתנו לצורכנו. אמנם אנחנו משתדלים לפגוע פחות בחיות המחמד אך זה נכון כל עוד הפגיעה לא מנוגדת למילוי תפקידו כמחמד. למשל - אנחנו פוגעים בחיות מחמד בכך שהן חיות בכלובים, אין ברירה. אנחנו פוגעים בחיות מחמד בכך שהן מקבלות ליטופים בניגוד לרצונן, שוב - זה יעודן. לאור כל אלה, אחזקת חיית מחמד בכדי לאהוב אותה ולכבד אותה היא בגדר פרדוקס. זה אגוצנטרי וזו רמאות עצמית. דמו ברוחכם את התמונה החוזרת ונשנת של האדם שליבו יוצא אל הארנבון המתוק והוא מחזיק ומלטף ואוהב בזמן שהארנב מכווץ כולו ומפוחד. סלחו לי על הבוטות אבל זה מגוחך בעיני, שלא לומר נלעג. האדם הזה הוא לא רק התלמיד. לעיתים קרובות הוא המדריך.

אינני פעיל זכויות בעלי חיים. איני מלין כאן על עצם הפגיעה ברווחת בעלי החיים בפעילות (וגם על כך יש לתת את הדעת), אלא על השימוש בבעלי חיים למטרה חינוכית הפוכה. כך יוצא שכל הערכים היפים שהילדים למדו – כבוד אהבה סובלנות וכו', כולם על תנאי. כולם נכונים רק עם בעל החיים מוחזק ברשותנו ובסוף הפעילות חוזר לכלוב שלו. הרי המדריך צריך לעבור לקבוצה הבאה. ילד שאהבתו לבעל חיים באה לידי ביטוי בפגיעה בו, לא לומד לאהוב את הזולת או את בעל החיים, הוא לומד לאהוב את עצמו.

הבעיה הזו הובילה אותי, בסופו של תהליך ארוך ולאחר שנים רבות בתחום, לעזוב את עיסוקי ולסגור את מרכז החי שניהלתי.

אז מה הפתרון?

הרי חבל לוותר על ההזדמנויות החינוכיות שבקשר המופלא בין אדם לבעל חיים. איך אפשר לנטרל את ההשפעות הרעות שמעצם טיבו של עולם חיות המחמד?